"מורין היא כוכבת גדולה שהשואו האמיתי שלה הוא בקולה הנהדר, בשירתה השובה והמשכרת, הצלולה והיפה עד כאב"

כך כתב עמוס אורן בביקורת על הופעת ההשקה לאלבום החדש בזאפה תל אביב!
הביקורת:
אהבה ממבט ראשון

מורין נהדר על הבמה היא אובייקט לאהבה ממבט ראשון. יש משהו בהופעתה התמה, החמה והאינטימית של המוזיקאית, הפייטנית והזמרת, שממיס את הלב, מפורר כל התנגדות וכובש במתיקות מענגת.
מאפיינים של מאור פנים, חיוך טוב לב, גומות לחיים מקסימות, דיבור חינני ששזורה בו בת צחוק, ובעיקר קול פעמונים הם מקדמי מכירות מעולים לכישוריה של נהדר כיוצרת מוזיקה אתנית מן המעלה הראשונה. נהדר עשויה מהחומרים שמהן עשויות זמרות עם גדולות. לבושה הפוסט-מסורתי, אתני סטייל, תנועתה המוגבלת אך המחושבת, הבעות פניה שמשקפות ומתארות את תכני השירים, ותנועות ידיים שמוסיפות הדגשים למה שלא מובן. אישיות בימתית נלבבת ומרתקת.
לפעמים היא שרה בעיניים עצומות – כשהיא מתרכזת בכאב ומרצינה בהיגד. בדרך כלל היא עושה זאת בעיניים פקוחות, ואז היא מתכוונת להכיל, לחבק ולנחם. הפיוט שלה, גם המקורי וגם זה שמעבד שירים מן המולדת הרחוקה, מתכתב עם הלאדינו. והמפליא באמנותה הוא שגם לחנים מקוריים ועיבודים חדשים שלה, יושבים כל כך נכון וטוב בפיה, שהם נשמעים כאילו היו איתנו מאז ומעולם. כה שלמים, מטופלים ומחניפים לאוזן.
אהבה, חיזור, געגוע וטיפת מחאה
נהדר מריצה עכשיו את "פרח החיטה", הופעה בעקבות אלבומה השני, נושא שם זה, שמתחקה אחרי שורשיה הפרסיים, כילידת איספהאן שבאירן, 1978, שעלתה עם משפחתה לארץ רגע אחרי תבוסת השאה לאייאטולות. שמונה משירי האלבום – שירי אהבה ופרידה, שירי חיזור וחתונה, שירי ערש וגעגוע, וגם טיפת מחאה – נכללים בהופעה, לצד פיוטים בעברית מ"ישנה בחיק ילדות", אלבומה הראשון, 2014 (כמו "אשריכם ישראל" העממי או "אגדלך" של ר' אברהם אבן עזרא), מחרוזות ושירים שטרם מצאו מסגרת.
כפי שהיא עצמה מציגה, המופע מחולק לשניים. בראשון, עד הפנטזיה האינסטרומנטלית "בת הכפר" (Dochtare Man), מרוכזים "שירי דכאון" – עצב, כאב, איפוק וכמיהה (בהם גם שיר האהבה הקלאסי "גולה סנגאם", שיר המחאה "מורגה סהר" שביטא את ההתנגדות לשאה, Sar Kotal העורג בייאוש ובצליל של "רוק עצבני", "נָבוֹאי" על קמילת הנעורים ו"לָלָאי" שטכנית מוגדר כשיר ערש, אך כולו דאגה וחשש מפני העתיד).
בשני, ממנה ועד ההדרנים, שירי שמחה, עם הפעלה ובהשתתפות הקהל. בו שלובים שירי האלבום – שיר הנושא שהוא שיר הלל ליבולים ו"מסטום אסמאר" שעניינו חיזור עד גבול ההטרדה המינית (הפרשנות היא לגמרי שלי…) – לצד פיוטים נבחרים כ"חון תחון" וכ"כי אשמרה שבת" (שמדגימים את הקרבה הרבה בין הזמנה לריקוד פרסי לצעדי מחול תימני), ומחרוזות עולצות אחרות שמדרבנות חאפלה ומקדשות צהלולים. "אין מקום זה לא תירוץ", סונטת נהדר בקהל היושבים בזאפה הצפופה. גם לא הסתפקות במחיאות כפיים קצובות ובטח לא נפנוף במפיות נייר לבנות…
שירה משכרת
שלושת ההדרנים הם כעין סיכום למופע כולו. ראשיתם ב"ג'וּני ג'וּני", ספק התראה קודם פרידה, ספק קינה, אותו נהדר מבצעת בעוצמה רגשית סוחפת, רק היא, הסיטאר הפרסי שמייבב בידיה, וההמייה החרישית שעולה מן הקהל. ליבם, עם שוב הלהקה (יובל גרשטיין בגיטרה, אורן גלעד בתופים, אלון עזיזי בקונטרבס ובס ואירית גוראל בפסנתר, קלידים, מלודיקה והפקה מוזיקלית שמציעה לאלבום העשיר מסלול אקוסטי-חשמלי מפתיע), הוא הפיוט "לכה דודי" (מלים: שלמה אלקבץ) שלא נכנס לאלבום הראשון ומיועד לאוסף הפיוטים הבא; ואחריתם ב"אוי באנו" הקצבי, השמח והמתפוצץ מתשוקה.
אולי נהדר לא מייצרת הצגה של תנועה, תנופה או אנרגיות. אבל היא כוכבת גדולה שהשואו האמיתי שלה הוא בקולה הנהדר, בשירתה השובה והמשכרת, הצלולה והיפה עד כאב, שגם בלי לדעת מלה בפרסית, שפת האם והביטוי המרכזית שלה, אי אפשר שלא להיכבש.A
לעצום לפרקים את העיניים ולדמיין אותה מופיעה בפני קהלים מגוונים במקומות שונים על פני הגלובוס, מפיצה את בשורה מוזיקת העולם הייחודית שלה. ולמלמל בתודה ובחדווה: נהדר, מורין. נהדר